חומר גלם
"די ליפייף" הוא אמר.
"אני רוצה את זה כמו שזה. לא צבע בתנור, לא דמוי פרקט, לא פורניר. אני רוצה ישירות. פשטות, בלי זיופים".
כל שיחה שניהלנו על חומרים, צבעים פעולות אדריכליות הפכה לשיחה ערכית. ל"אני מאמין" כפי שהוא מתבטא בבית הפרטי (של הדיירים כמובן)
שאלות מורכבות על איך נחייה, איפה נשהה, מתי נפגש, מה משמעות המקום הפרטי מול הציבורי, טקסי היומיום, הכל הפך לשאלה. וכל שאלה הפכה לפתרון חללי אחר, שונה, מותאם במדוייק, מרתק. אז הינה חלק מהשאלות...
הכל מתחבר
הדירה, לפני, היא דירת קרקע ותיקה בשכונת מעוז אביב הירוקה המתאפיינת בבנייני רכבת בני 3 קומות עם דשאים שיתופיים גדולים ביניהם.
לדירה שרכשו היו זכויות הרחבה כלפי החזית הקדמית והאחורית ואת תכנון ההרחבה, שהיה זהה לכל בתי השכונה, עשה האדריכל ניר חרותי.
הדירה, אחרי, הוא צלם והיא עוסקת בטיפול. הם ביקשו לכל אחד מהם מרחב עבודה פרטי.
האתגר: לייצר חללים מאווררים ומוארים בפנים הדירה ולקשור בין החוץ לפנים
בין החצרות
הבית, במקור, מוכן לחלוקה עתידית ע"י הוספת חדר בחלל הכפול שמעל הסלון.
השאלה עלתה מיד: גם אם אפשר לבנות יותר- האם צריך? האם כדי להרוויח עוד חדר שווה להפסיד את החוויה המרווחת והיפה בסלון שתהרס?
בשילוב כוחות הבנו שגם אם חושבים על הדירה לטווח ארוך אין צורך ממשי בעוד חדר, והרווח בהשארת הפתח הזה לאווירה של הבית גדול יותר.
חיזוק חיובי
הם חוזרים לארץ אחרי שגרו שנים בארה״ב ורוכשים דירה שנמצאת בתהליכי תמ״א 38: חיזוק והגדלת בניין מגורים קיים.
זוג הורים ושלושת ילדיהם, שניים כבר מחוץ לבית ועוד אחת שעדיין גרה איתם. הגדולים מגיעים לבקר, לפעמים לישון.
הם מבקשים מאיתנו בית אינטימי ומשפחתי, אבל גם גמיש ורחב ידיים, כזה שיודע לספוג אורחים ומצבים משתנים
במקום שאת אוהבת
הדיירים ביקשו שהעיצוב יכיל את המקומיות הירושלמית. הם הזכירו את האדריכל והחוקר הירושלמי דוד קרויאנקר שדיבר על ״שלושת הטעמים של ירושלים״ - רקמה פלסטינית, אריחים ארמניים וזכוכית חברונית. את שלושת האלמנטים האלו רצינו לשלב בצורה מרומזת כמוטיבים עדינים בבית.
עיקר העבודה היה לתת במה וכבוד לתוכן הרב והאיכותי ששייך למשפחה: אמנות, רהיטים, גופי תאורה ופרטי וינטאג׳.
וכך נוצרה הפרוגרמה של הבית עם המטרה הברורה: רק לא להרוס.
משחק קופסא
זוג צעיר שב לארץ: הוא ישראלי והיא אוסטרלית. הם החליטו לרכוש את הדירה הראשונה שלהם בבניין חדש במדרחוב נחלת בנימין שבתל-אביב. המיקום המרכזי ביותר שיש: נושק לשוק הכרמל ורחוב שינקין, בתוך המדרחוב של נחלת בנימין בבניין עם אופי אקלקטי, משלב חלונות עץ ואלומיניום, מרפסות עם מעקה מסגרות וקרניזים בחזיתות
לופ
בדירה הזו, מערכת התנועה בבית מאפשרת למשפחה ולאורחים לנוע בחופשיות בין חללים המשכיים: ניתן להכנס לחדר הילדים מאיזור הבישול ולצאת ממנו בקרבה לחדר ההורים או לצאת לחדר ההורים מחלל האירוח וממנו לחדר הילדים. כך נוצרת תחושת חופש ומרחב.
איך חיים בחללים רב תכליתיים שיודעים להשתנות במהלך היום ולהתעדכן במהלך השנים? מיד תגלו
גברים בשחור
שמתם לב שכמעט כל הדירות הקטנות לבנות?
זה כנראה קשור לאותה (מיס)קונספציה ששחור מרזה ולבן...מגדיל? בדירה הזו החלטנו ללכת על צבע חזק ודומיננטי, שחור. ספרייה ענקית ורהיט כניסה מחופים פורניר שחור מלווים את הדירה לאורכה ומייצרים אווירה מעונבת. מיקומה של הדירה בבניין לשימור במרכז תל אביב וגובהה הרב גם הם תורמים את חלקם לאותה תחושה חגיגית. זוג קרייריסטים וכלבה אחת מתגוררים פה ב-44 מ"ר שמנוצלים עד הקצה
כחול עמוק
אם הבית הוא השתקפות של מי שחי בו, מוזר קצת שהוא כל כך מושפע מטרנדים ואופנות. עוד יותר מוזר שלנו, הישראלים, שאנחנו כל כך חמים, פתוחים, ים-תיכוניים , יש פחד מצבע. רובנו בוחרים בבתים לבנים, בבגדים שחורים, במעט מאוד חומר ועוד פחות צבע. המשפחה הזו עשתה את זה לגמרי אחרת והכניסה לבית את הצבע והחומר.
מקופלת
בני זוג שילדיהם עזבו את הקן ביקשו לעבור לגור בעיר. הם השאירו מאחוריהם שנים ארוכות בבית פרטי רחב-ידיים בפרוורים והחליטו לעבור לגור בדירת 50 מ"ר במגדל ותיק על כביש סואן ברמת גן, מתוך מטרה לחיות בחלל קומפקטי – שיאפשר להם את מרב הפעולות היומיומיות הייחודיות להם – באזור עירוני תוסס.
האתגר שהלקוחה הציבה בפנינו לא השתמע לשתי פנים: בביתה בכפר ישנו ארון בגדים ברוחב 7 מטר ונדרשנו ליצור מרחב אחסון דומה גם בדירה הקומפקטית. איך מאחסנים תכולת בית פרטי מרווח, שנאגרה על פני שנים ארוכות, בדירה בת 50 מ"ר?
עם האתגר הזה יצאנו לדרך
צרה וארוכה
דירה ארוכה מאוד וצרה (93 מ"ר המחולקים ל-4.50 מטר רוחב ו-20 מטר אורך) בבניין לשימור על שדרות רוטשילד,
לקוחות פתוחים ומעזים ואתגר מרתק: חדר לכל אחד משלושת הילדים, 2 חדרי רחצה ואזור מגורים נעים ומרווח.
נקודת המוצא הייתה לא שגרתית: חדרי הילדים אמורים להיות פונקציונליים ופשוטים ולאפשר מרחב מחייה בשטחים הציבוריים.
הפתרון היה מפתיע וגם כמה מחשבות לא שגרתיות שבדרך
גן על הגג
ירת גג בצפון תל אביב לימדה אותנו שאפשר להיכנס לדירה בקומה תחתונה ולעבור לאזור הציבורי בקומה השנייה.
כשנתקלנו בדירה לראשונה, ראינו דירה סטנדרטית מאוד, ארוכה וחשוכה. מתוכה בקע גרם מדרגות צר וצפוף שדרכו עלינו לקומה שנייה. בקומה השנייה היו שני חדרים נוספים ו...גג.
גג נפלא ומואר, כזה שמשקיף על גגות העיר. כזה שחשבנו לשתף עד כמה שניתן בחוויית המגורים בדירה
השלם את החסר
דיירים מבוגרים יחסית, כנראה תושבי חוץ. יש להם ילדים אבל הם כבר בוגרים וגרים מחוץ לבית.
הילדים באים לבקר את הוריהם כל תקופה ונשארים לישון. הם לא מבשלים המון אבל מעוניינים במטבח נוח וזמין.
חשוב להם להרגיש שהבית מפנק ונוח. מקום להירגע בו מהעיר שמסביב. הם מדמיינים מרפסת. מקום נעים לשתות את הקפה של הבוקר. אהה כמובן...ושיראה fine עם שיק של חו"ל.
זו הפרוגרמה שניסחנו עם הלקוחה שלנו שרכשה את הדירה להשקעה. נקודת המוצא שהייתה לחלוטין דמיונית הפכה לנתון ואת הדייר דמיינו כאילו היה בשר ודם. לכן לא התפלאנו שרוכשי הדירה לבסוף התאימו באופן מושלם לפרופיל.
לבנות, פחות
בדרך כלל כשמגיע לקוח לפגישה ראשונה איתנו, על מנת לבנות בית חדש, השאלה הראשונה שלו תהיה מה ניתן לבנות בשטח. כשחושבים על זה, העניין הזה די תמוהה, הגיוני היה שנשמע את הפרטים שלו, הסיפור ומשם נלמד מה הוא בעצם צריך. בפרוייקט הזה הצלחנו לבנות הרבה פחות, להרוויח כסף כדי להשקיע אותו בכל מטר רבוע שכן נבנה.
